חווית מההדרכה

בהדרכה צריך להשקיע הרבה – אבל כשזה חוזר אליך – אתה מקבל כל כך הרבה אהבה – שזה שווה כל שנייה של השקעה והתמודדות
שירן ושוהם מספרים לנו קצת מהחוויות שלהן מההדרכה
כבר בכיתה ד',בשנה שהצטרפתי לתנועת הנוער העובד והלומד,ידעתי שאני רוצה להיות מדריכה בקן.
כשהייתי חניכה הייתי מסתכלת על המדריכים שלי בהערצה וגם היום כשאני מדריכה אני רואה כמה החניכים שלי שמחים לבוא לפעולות, מתייחסים אליי ואל עדן (שותפתי להדרכה) כאל מישהו שהם יכולים לסמוך עליו. גם אנחנו רואות בהם מעין אחים קטנים ומרגישות רצון ומחויבות לדאוג להם ולעזור להם.
אני לא אשקר ואגיד שההדרכה עוברת לי בקלי קלות, כי היא לא.
אני מדריכה קבוצת בנים בכיתה ד', שנהנים להציק ולהרביץ זה לזה בזמן הפעולות, אבל דווקא הדברים האלה הם מה שהופכים לי את ההדרכה למשהו מאתגר ומשמעותי ולא עוד משהו שגרתי ומשעמם.
מה שהופך לי את ההדרכה ליותר קלה הם זוג המשצ"ים שלי, אלמוג וגל. כל שבוע אנחנו נפגשים בישיבת צוות, שבה הם מסבירים לנו מה יהיה השבוע, מנחים איך לבנות את הפעולות, וגם עוזרים לנו עם בעיות שהיו עם חניכים.
עוד עניין שאיתו אני מתמודדת בהדרכה הוא הזמן. בקן אני נמצאת רוב השבוע, וזה ממש קשה כי יש המון לימודים, חברים, חוגים וקשה לעמוד בכל הדברים האלה. גם בקושי הזה המשצ"ים שלנו עוזרים לנו, איך לתכנן את הזמן שלנו ואם יש דברים שאפשר לפעמים לוותר עליהם.
גם עם הקשיים שלפעמים נתקלים בהם בהדרכה אני ממש נהנית ואני שמחה שאני מדריכה כי אני מרגישה שאני נותנת מעצמי לעוד אנשים ומפתחת אצלי יכולות שיעזרו לי בהמשך החיים.
אני מקווה שהחניכים שלי גם יגדלו להיות מדריכים וישפיעו ויתנו מעצמם ולא כל היום ישבו בבית מול המחשב והטלוויזיה.
שיר גינזבורג , מדריכה שכבת ד' בקן זכרון יעקב.

הדרכה זה לתת קצת יותר מאשר לקבל, הדרכה זה לנסות להיות חבר ובו זמנית להשפיע לאותו ילד על החיים, הדרכה זה לנסות להיות 'אחד משלהם' אבל באותה נשימה לדעת את הדרך בה הם צועדים ולבקש להנחות אותם ולעצבם. ההדרכה בתנועה בשבילי היא עיצוב הדור הבא מתוך אמונת תקווה וחינוך ליצירת מקום טוב יותר.
פתחתי את שנת י"ב שלי עם הידיעה שאני מדריך קבוצה בשכבת ט'. חשבתי לעצמי- מה אני עושה? כן, אני יודע שזה חשוב וגדול, אבל-מה? הילדים האלה הם בסך הכול שלוש שנים מתחתיי בגיל ומה בכלל הסיכוי שהם יבינו למה אני פונה אליהם ומבקש מהם לבוא ולהדריך?
אני זוכר עוד את השנה שהייתי בקו בכיתה ט' וזה היה ממש לא מזמן.. יצאנו לתל חי וכנסי ט' . עברנו פעילויות לקראת הדרכה ובסוף השנה יצאנו גם לסמינר מד"צים והפכתי באורח פלא למדריך בתנועה. אבל האפשרות שאאלץ לעמוד ולשכנע חניכים בכיתה ה' לבוא לפעילות שאני מעביר הפחידה אותי. בתחילת השנה באמת שהקבוצה לא הייתה גדולה ועמדה על עשרה חניכים פחות או יותר אבל עם הזמן הרגשתי שאני מתמלא בביטחון ויודע גם על מה אני מדבר ובנוסף הייתי בטוח שאני רוצה לעשות את מה שאני עושה. לאט לאט הקבוצה גדלה וגדלה. עברו את העשרים וחמישה החניכים ובסופו של דבר הכיתה כולה הייתה בתנועה. הרגשתי שאני עושה משהו חשוב, הרגשתי שקורה משהו. החניכים מתגבשים ועוברים תהליכים משמעותיים והופכים לחברים אחד של השני.
בשנים שבהן הייתי מדריך עברתי דרך מדהימה. הדרך הייתה ממלאת, מרגשת ועוצמתית. הדרכה של קבוצה לקראת הדרכה מנקודת המבט שלי מכילה בתוכה בקשה. בקשה עצומה. לבקש מילד בכיתה ט' לבוא ולשנות את כל חייהם של ילדים רבים אחרים. לבקש ממנו שיבוא וירים את הכפפה ויתמודד מול כל הרע שיש בחברה הישראלית. אני לא בטוח אם אותו ילד יבין ישר על מה אני מדבר, אבל אני בטוח שאם אצליח לשכנע את אותו הילד להדריך בעתיד- אני עשיתי הרבה.

עמרי יורש